האספו וגו', הקבצו. פעל אסף הונח לרש"פ בדרך כלל על אסיפת דברים מפוזרים למקום אחד בבת אחת, דהיינו שהדברים המפוזרים כבר מצויים לפנינו אך שתופסים מקומות הרבה, ואינם חסרים רק שיתקרבו יחד במקום אחד עד שיהיו נראים כגוף אחד, ופעל קבץ הונח על אסיפת דברים הנפזרים, אחת לאחת שאינם נאספים בבת אחת כענין אסיפה רק נאספים על יד יד במשך הזמן היום קצת ולמחר קצת, כמו ויקבצו את כל אוכל השנים, שלא היה האוכל של ז' שנים מצוי בבת אחת ובמקום אחד עד שיוכל לומר עליו לשון אסיפה, אלא לשון קבוץ, שיהיו מקבצים התבואה אחת לאחת אל האוצרות, וכן את כל שללה תקבץ אל תוך רחובה, על השלל הנמצא בעיר עצמה היה נופל ג"כ לשון אסיפה כמ"ש ואוסף שללכם כאוסף החסיל (ישעיה ל"ג), אלא לפי שגם נכסי הרשעים שחוצה לה היו נשרפים עם שלל העיר והם היו מפוזרים אילך ואילך לכן אמר בלשון קבוץ, וכן כאן מתחלה אמר להם יעקב האספו ואגידה, שיתאספו יחד במקום אחד בבת אחת כדי לשמוע יחד חדושי אחרית ימים, ואח"כ אמר בדרך פרט שיתקבצו אחד אחד אליו שישמע כל אחד בפ"ע את תוכחתו וברכתו לכן אמר הקבצו:
פחז כמים. הוא מוסב על השאת והעז, ר"ל השאת והעז נתרוקן ממך ולא נותר מהם לך כלום, ואמר כמים לפי שהם ממהרים ללכת ממקום שנשפכו ולא נותר מהם כלום, כי השמן שנשפך נשאר ממנו מעט דבוק במקומו ויין שנשפך נשאר ריחו (הגר"א), והוא יותר נכון מפירוש המפרשים שצריכים לתוספות מילין על לשון המקרא:
כי עלית וגו', אז חללת. לרבותינו בחטא ראובן שאינו רק בלבול יצועי אביו, אשר לדעתי הוא במה שקראה בשם פילגש, כמ"ש למעלה ע"פ וילך ראובן וישכב, יעו"ש, יראה שאין מלת חללת כאן כענין אל תחלל את בתך להזנותה, שנתחללה בביאת איסור על יעקב כמו שיחשבו המפרשים בזה, אבל חללת הוא כענין חלל ממלכה ושריה, חללת לארץ נזרו, שענינם הורדת דבר מיקרו וחשיבותו (העראבזעטצען, העראבווירדיגען), וכן מלת עלית אינו העליה לשכיבה רק ענינו הסתלקות והרחקה (זיך ערהעבען, ענטפערנען), כמו נעלה מעל הכרוב (יחזקאל ט'), ואין זה יוצא מעיקר לשון העלאה, כי ענינו שמעלה מחשבתו למעלה מן הדבר ואינו חושש לדייק בו (דאריבער וועג) כמו שיתבאר זה בלשון מעילה (ויקרא ה' ט"ו), וכענין כי התעללת בי (במדבר כ"ב) שהוא לשון שחוק ובזיון; ויהיה טעם המקרא לא שמת על לבך לחוש על כבוד מעלתה שהיא באמת אשתי, ובלשונך הרע הורדת חשיבות מעלתה לקרותה בשם פילגש:
שמעון ולוי אחים. אמרו בב"ר שמעון ולוי אחים וכלם אינם אחים, אלא אחים בעצה אחת במעשה שכם ובמכירת יוסף, וזה שאמר אח"ז כי באפם הרגו איש אלו אנשי שכם וברצונם עקרו שור זה יוסף שנקרא שור. רצו לעקור את יוסף לא שעקרוהו, שהרי יוסף מלך היה, אלא מפני שמחשבתם באותו הפעל היה לעוקרו מן העולם נקראו עוקרין, עקרו לשון את סוסיהם תעקר. (רש"י ורא"ם) ומבואר (ע"א י"ג) דעקירה היא נשירת פרסות הבהמה, שאינה נטרפת ולא תמות מזה רק צער בעלי חיים יש בו, והיא תוכל לחיות אם יש לה מרעה למאכלה. הנה מדייחס לשכם פעל הריגה, וליוסף רק לשון עקירה, יש סמך גדול לדברינו במאמר ויתנכלו אותו להמיתו, שטעמו שהמציאו תחבולת מרמה לעשות עם יוסף דבר שידומה לעיניו שרוצים להמיתו, ועל כוונה זו אמרו לכו ונהרגהו אבל במחשבתם לא היתה כוונתם רק להפילו הבורה וכמו שעשו לבסוף, ואף לא מעצת ראובן לא היו עושים פעל ההריגה, כמבואר שם מלשון המקרא, והפלתם אותו הבורה דומה ממש לנשירת פרסות הבהמה, הגורם לה צער ומונע ממנה ההליכה כרצונה לבד ואין מיתה נמשכת מזה במוחלט, וממה שאמר ליהודה מטרף בני עלית ידענו שידע ג"כ מאמר יהודה מה בצע כי נהרוג כמש"ש רש"י, מבואר שנודע ליעקב כל פרטי המעשים שעשו האחים עמו אז, ואם היתה אמתת כוונתם בלכו ונהרגהו להרגו באמת ורק מעצת ראובן נמנעו מלגמור פועל ההריגה, למה אמר לשון עקרו המקטין פעולתם המגונה, ויותר היה לו לומר המיתו שור, להגדיל פשעם - והתבונן עוד. דלפי המבואר שדבורם לכו ונהרגהו לא היתה רק מן השפה ולחוץ, כדי להפחידו ולאיימו, ובמחשבתם לא רצו רק להפילו הבורה. לכן אמר כאן וברצונם, כי רצון לבם לא היה מוסכם עם מוצא פיהם, הוציאו בשפתם לשון הריגה וברצונם לא היה רק לעקרו כלומר להפילו הבורה - ודע דמה שכתב רש"י כאן, מי הם וכו' יששכר וזבולון לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם, מקור דבריו הם מתנחומא. והמפרשים מתקשים היאך דברו שמעון ולוי בפני אחיהם הגדול, ואמר המהרש"ל שלא היה ראובן באותו פעם שם שהלך לשמש את אביו. ובספר משכיל לדוד תמה עליו שהרי בהדיא כתיב וישמע ראובן ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם, ואמר שהשליכוהו לבור אז הוא שהלך ראובן לשמש את אביו, ע"כ. ותמיהתו אינה כלום, כי לא ראה רק דברי רש"י בפסוק וישב ראובן אל הבור, שכתב דבמכירתם לא היה ראובן שהגיע יומו לשמש את אביו, ד"א עסוק היה בשקו ובתעניתו, ולא עיין היטב לראות מקור דברי רש"י כי יש בו משגגת המעתיקים שהעתיקו על פסוק אחד שני מאמרים שנאמרו ברבה על פסוקים שונים, דבפסוק וישמע ראובן ויצילהו מידם אמר ברבה, והיכן היה רי"א כל אחד ואחד מהם היה משמש את אביו יומו ואותו היום של ראובן היה. ובפסוק וישב ראובן אל הבור אמר ברבה, והיכן היה רא"א בשקו ובתעניתו, מבואר בדבריהם דכמו שלא היה ראובן בסוף הענין דהיינו במכירתם, ככה לא היה ראובן עמהם בתחלת הענין כלומר מה שנעשה בין האחים קודם אמרם לכו ונהרגהו מזה לא ידע ראובן כלום כי לא היה אז עמהם. אבל בא אליהם בעת שהרימו קולם לאמר לכו ונהרגהו, כי אם היה ראובן עם אחיו בעת כאשר התנכלו אותו להמיתו כלומר התייעצו לעשות תחבולת מרמה שידומה לעיני יוסף שרוצים להרגו כדי לאיימו ולהפחידו, אף שלא היה מחשבותם רק להפילו הבורה, אם היה ראובן יודע מהתנכלות זה, היה יודע שמאמרם לכו ונהרגהו אינו רק איום בעלמא כדי לצערו, ולא היה לו צורך להשתדל בהצלתו. ושפיר אמר המהרש"ל דבאמירתם לכו ונהרגהו לא היה מדברים לפני האח הגדול, כי לא היה אז עמהם רק בא אליהם כאשר כבר התחילו אמירה זו, עיקר דברים אלו מבוארים לעיל במאמר ויתנכלו אותו. ודע שהמפרשים מתקשים במאמרם רצו לעקור את יוסף, הא בישראל אין המחשבה מצטרפת למעשה, וכמה האריך בזה הרב במשכיל לדוד. נראה שפירשו לשון לעקור עקירה מן העולם ממש דהיינו הריגה, ולא השגיחו בלשון רש"י שכתב, עקרו לשון את סוסיהם תעקר, והוא נשירת הפרסות לבד, והוא בעצמו השלכתם אותו הבורה:
מכרתיהם. לשון קורבה ואחוה (פערוואנדשאפט) כמו מכרתיך ומלדתיך (יחזקאל ט"ז) והוא כפל לשון של שמעון ולוי אחים. כלומר שהיו אחים לרעה, ואחותם וקורבתם היתה כלי חמס (רשב"ם), וייחס להם איכות גופניות ע"ד מליצה כמאמר הנביא (ירמיה מ"ז) הוי חרב לה' עד אנה לא תשקטי האספי אל תערך, ויותר יתכן לומר כי מלת כלי הוא לשון כליון והשחתה, היו"ד היא במקום ה' כָלָה אתה עשה, ובסמיכות ע"מ חֲלֵב אמו, או שהנפרד כָלֶה ע"מ חזה שבסמיכותו חֲזֵה התנופה, והטעם אחותם וקורבתם הוא כליון והשחתה של חמס:
בסדם. מה שמדובר בחשאי בין מספר אנשים או מאדם לאדם נקרא סוד (אנפערטרויטעס געהיימניסס), מזה הולך רכיל מגלה סוד, מגלה מה שנאמר לו בחשאי אבל מה שלא נודע כ"א לאחד קרוי סתר או תעלומה, דבר סתר לי, לחם סתרים, כי הוא יודע תעלומת לב (געהיימניסס) (רל"ש):
בסדם אל תבא נפשי. כשימתקו סוד לעשות דבר רע לא ישימוני נגד עיניהם, ואין לנפשי מבוא בדבר ההוא, וכן כשיקהלו לעשות הדבר שהסכימו לא ייחדו כבודי אתם לאמר אין זה כבוד לאבינו שאנו כאחדים עמו, ומפני כבוד בית אבינו מן הראוי להמנע מן הרע עכ"ז לא יחושו אבל ימהרו לעשות כפי העולה על רוחם (רמ"א) והוא נכון, אבל היה ראוי לא במקום אל:
ארור אפם. ארור היפך ברוך, וכאשר הברכה תוספת הארירה מגרעת ואמר בדרך תפילה שיחסר אפם (ראב"ע), ולא פירש קללה ממש דלא שייכא כ"כ לחול על דבר שאינו ממשי, אף שהרשות נתונה למליצה לעשות את שאינו כאלו ישנו, אמנם יתכן שאין המכוון בארור אפם, שתחול קללה על האף, כי אמנם טעמו אפם שהוא עז כ"כ עד שתחול קללה על הדבר אשר אפם עלול (איהר צאָרן איזט פלוכענד) כלומר חרון אפם לא ישוב לעולם ריקם כי יעשה רושם שממה וכליון בדבר, וכתיב"ע ליט הוה כרכא דשכם כד עלון לגוה למחרבה ברוגזיהון, לפ"ז אין ארור פעול שהאף יהיה מקולל, רק הוא כעין תואר כמו ברוך שהוא פעם פעול ופעם תואר כמ"ש ר"פ יתרו:
גור אריה. ימשילו לאריה שהוא החזק שבחיות, ורוצה לדמותו לאריה קטן לקלותו וזריזותו יותר מאריה גדול, לכן תפס ב' השמות, כי גור לבד יאמר גם על שאר החיות בהיותם קטנים, כמ"ש גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן, והכוונה פה גור שבמין האריה, והוא סמוך, וכ"ת יב"ע וירושלמי גור בר אריון, ול"נ גור ענין חרחור מלשון כל היום יגורו מלחמות, והתגר בו מלחמה, וטעם גור אריה, אריה כשהתחרחרו בו (אויפגערייצטער לאֶווע) כי אז הוא מסוכן ביותר:
יששכר חמר גרם. למה שאמרו רבותינו על שמח זבלון בצאתך ויששכר באהליך, שעשו שותפות ביניהם, זבלון לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטי' בספינות ומשתכר ונותן לתוך פיו של יששכר, והם יושבים ועוסקים בתורה, והתנאי הראשי לקניית התורה מיעוט תענוג (כמבואר בפרק קנין תורה) למעט באכילת מעדנים ושתיית ממתקים, בטיול השדות והכרמים, כמ"ש עד שיתפלל אדם שיכנסו ד"ת בלבו יתפללו שלא יכנסו מעדנים לנפשו, ובכלל זה מיעוט דרך ארץ, וכמאמרם עונתן של ת"ח משבת לשבת, ומטעם זה תקנו טבילה לבעלי קריין שלא יהיה מצויים אצל נשותיהם, הנה יששכר להיותו בוחר בעסק התורה היה משליך אחרי גוו כל דברים המונעים מעסק התורה והוא אהבת התענוגים, עז"א יששכר חמור גרם, ר"ל שהיה משבר כל תאות התענוגים, כי הכתובים יכנו את תענוגי הגופיים בשם חמור, על השטופים בתאות התענוגים אמר (יחזקאל כ"ג) אשר בשר חמורים בשרם. ושם חמור הונח על בהמה זו לרתיחת דמי' (היטציגעס טהיר) מן מעי חמרמרו. והיין שמטבעו להרתיח גוף שותיו נקרא מטעם זה חמר (ודם ענב תשתה חמר), והאומה המפורסמת למשוקעי התאוות המגונות נאמר עליהם עם הדומה לחמור. והאדם בימי עליי' שמטבעו אז לרדוף אחר התענוגים מכונה מרבותינו בשם חמור נוער. ומלת גרם הוא מן ועצמותיהם יגרם, לא גרמו לבוקר (צפני' ג') ענין שבירת עצמות. ואמר כאן חמור גרם, יששכר היה משבר תאות נפשו הבהמית בל ילהט אחרי תענוגי חומריותו (צערמאלמט דאס טהירישע) אמנם לפי שאין טוב לאדם לפרוש עצמו מכל דבר חמדה לאכול לחם צר ומים לחץ ולהתענות, וצריך להיטיב עם עצמו מעע לצורך בריאות גופו, והפורש עצמו מן היין אמרה תורה שצריך כפרה. וכן אי אפשר שיפרוש עצמו מדרך ארץ מכל וכל, דהא מחוייב לקיים מצות עונה לפריה ורביה, הנה על אותו מעט מן המעט מתענוגי הגוף שחייב האדם להנהיג בו גופו ולתת מקום לנפשו הבהמית החומרית, אמר רובץ בין המשפתים: משפתים מן בשערה ישופני (איוב ט') שפי' יכתתני, ואכות אותו טחון תרגומו ושפית יתי'. ומזה הוא ישופך ראש, יכתת וירצץ ראשך. הנה אחר שאמר חמור גרם, שתאות נפשו הבהמית נשברה ונחלשה עד שאין בכחה להתלהט אל רדיפת התענוגים, אמר רובץ בין המשפתים, ר"ל לא שנתבטלה התאוה הבהמית לגמרי אצלם, כי האדם להיותו חומרי צריך להשאיר מעט מבהמת חומריותו ויתן לה מקום מעט לנוח בין שברים קטנים המרוצצים ומכותתים דק דק הדק היטב (רוהעט אין צערמאלמטען טהיילכען). כעין זה אמר במכדרשב"י רמ"ב, זכאה חולקי' דההוא בר נש דאשתדל באורייתא, כיון דאיהו פתח באורייתא, כל אינון זנון בישין אעיל לון בנוקבי דתהומא רבא וכפית לי' לחמור ונחית לי' בטפסרי דתחות עפרא דזוהמי קסרא, בגיני כך יששכר דאשתדלותי' באורייתא כפית לי' לחמור ונחית לי' מההוא גרם המעלות דאיהו סליק לנזקא עלמא, ושוי' מדורי' בין המשפתים בין זוהממי דטפסרא דעפרא - וירא מנוחה וגו'. נגד מה שנאמר בזבלון לחוף ימים ישכון, שפירש תמיד למקום הסכנה, והם תמיד חסרי מנוחה מפחד גלי הים ורוח סערה, אמר על יששכר, שהיא בחר יותר בחלק הארצי להשאר במדינה לשבת במנוחה, כי התגרנים השולחים אניות בלב ימים נוסעים ממקום למקום לקנות ולמכור, ולבם מלא מחשבות עסקים רבים, אי אפשר להם לעמול בתורה כראוי, כי אם נפשו דבקה בעסקיו איך תדבק בעיון התורה הצריכה דעה צלולה, כמאמרם לא מעבר לים היא לא תמצא תורה בסחרנים ובתגרנים. לכן בחר יששכר יותר במנוחת הארצי והמדינית, להיותו מוכשר בו לקנות קנין הטוב האמתי היא התורה להשתעשע בה בנעימות נצח. - ויט שכמו לסבול. עול תורה, וסתם הכתוב ולא פירש מה לסבול. ואפשר לפי שהתורה נקראה בשם מתנה ככתוב (תהלים ס"ח) עלית למרום לקחת מתנות באדם (ע"ש תרגום ורש"י) וכמו ששרש סבל משותף עם שרש משא לענין מעמסה (לאסט) ככה משותפים יחד להוראת מתנה, וישא משאות מאת פניו דיוסף, לשון מתנה, ככה סבל בלשון משנה על מתנה, שולח סבלונות (קדושין נ') דמסבלי ואח"כ מקדשי, ונכלל בלשון לסבול מתנת התורה, שיששכר קיבל מרצון נפשו לשאת עליו משאת התורה שהוא מתנה וסבלונות השלוחה לישראל מאוצר בית המלך העליון ית'. - ויהי למס עובד. קיום גופו וצרכי חיותו היה לו ליששכר, מן המס והמכס שניתן לו מזבלון שהיה עובד ועוסק כל מיני עסקים במקנה וקנין במיני סחורות. (ער ערהאֶלט זיך דורך דיא אבגאבען דעס ערווערבבעשטרעבענדען). ויהי כמו ויהי ריב ומדון ישא (חבקוק א') לרש"י ויהי, הווה ומתקיים. ויהי ערך (ש"א כ"ח) ויהי תרגומו והוה בסעדי" כלומר דוד שהוא שונא שלך יש לו קיום והעמדה. (וא"צ לתוספת מלת עם כמו שחשב הרד"ק שם) יהי רקיע בתוך המים, פירש"י לדעת רבותינו, יתחזק הרקיע, הרקיע שהיה בראשון מים רופפים, בשני יקרוש ויהיה לו העמדה וקיום. ויהי שם עם ה' ארבעים יום, משה שהיה מחוסר מזון ומחיה, היה לו קיום והעמדה ממזון רוחני אלהית. וכן יששכר להתמדתו בתורה בלי עסקים מדיניים, היה לו מזון ומחיה לקיום גופו מן המס והמכס של העובד והעוסק. למ"ד למס כלמ"ד הרה לזנונים, ע"י זנונים, ע"י מס:
רבץ בין המשפתים. אם נפרש רובץ על החמור ומשפתים תחומין, לא נדע מה הן התחומין, והנה בדרז"ל מצוי הרבה לשון מקום השפיתה שימת קדרה על האש, וכ"ה בלשון מקרא שפות הסיר שפות ובבנין הבית ביחזקאל אמר והשפתים טפח אחד מקום בשול הזבחים, לכן יראה שפעל רובץ נאמר על יששכר, ר"ל הוא מתעצל ואוהב המנוחה ממאן לצאת למלחמה, ובוחר תחתיו להיות למס עובד, ואמר בד"מ יששכר הוא חמור גרם בעל עצמות דל בשר ורזה המצונן הרבה משאר חמורים שכולם מצוננים ודלי בשר ביותר. כן יששכר עצל רובץ תמיד בין מקום שפיתת קדרות להתחמם, ודרך הכתובים לגנות העצל בצנה, טמן עצל ידו בצלחת, היא כלי בשול חם, מחורף עצל לא יחרוש, וכן ועצל על מטתו, ודבורה גינתה את הממאן ללכת למלחמת ה' ואמרה למה ישבת בין המשפתים, להתחמם כעצל מצונן לשמוע שריקות עדרים סביב לביתך; והנה מלת הנותן אמרי שפר בנפתלי אין הניתן מוסב על אילה רק על נפתלי (הנ"ל);
לישועתך קויתי. הכ"ף לנכח דן, וטעמו אקוה לה' שיושיע לך וישגבך על הלוחמים (רשב"ם וראב"ע), וראיתי לי"מ בטעם המקרא, כי אז חזק החולי על יעקב והתפלל שיושיענו השם ויחזק עוד כחו עד שיברך גם שאר בניו. ואין טעם בזה, ומי הרשהו לעשות עצמו כמתנבא לאמר מה שלא ראה:
והוא יגד. מלת והוא יורה דבר חדוש, ור"ל אף על פי שבתחלה יבואו גדודים עליו אמנם בסוף יהפך הדבר כי הוא יגד בארצות אויביו; וכן זבלון לחוף ימים ישכון ובכל זאת יהיה מצוי תמיד לחוף אניות אחרים לעשות סחורה בנמלים אחרים; וכן מאשר שמנה לחמו ולא זה בלבד כי לחמו שמנה יהיה כי גם הוא יתן שאר מעדנים הראויים לשלחן מלך וע"ז יורה מלת והיא (הנ"ל). ודעת רוו"ה כי יגודנו הוא מגזרת העורכים לגד שלחן שהוא שם על כוכב צדק המורה על הצלחה, וכטעם בא גד, והפעולה הנגזרת מן גד הוא יגוד יגודנו, וטעם המקרא בתחלה יצליח הגדוד עליו, אבל הוא יגודנו ויצליחנו לבסוף:
אילה. ענינו בקעה ומישור כמו אלוני ממרא, אילון פארן, דתרגומו מישר (עבנע פלאֶכע) עמ"ש ריש פ' וירא:
שלחה. פשוטה בגדלה ורחבה (ערשטרעקקט, אויסגעברייטעט) כמו תשלח קציריה, ישלח שרשיו:
אמרי שפר. פי' אילנות חשובות בפירות, כמו החורש והאמיר (ישעיה י"ז) פירש"י האמיר הוא יער מקום אילנות. ולראב"ע שם אמיר הוא המעולה שבזיתים. וטעם המקרא, ארץ נפתלי יהיה בקעה ומישור ומתפשט מאד, המצמיח אילנות בפירות היותר חשובים. וז"ש במד"ר (פ' צ"ח צ"ט) מדבר בארצו שכולה בית השלחין הה"ד מכנרת ועד ים הערבה, וזו בקעת גנוסר שהיא ממהרת את פירותיה כאיל, הנותן אמרי שפר שארצו מתברכת. וכן משה אמר בברכת נפתלי ומלא ברכת ה', ואמרו עליו בספרי זו בקעת גינוסר, ים ודרום ירשה, ים זה ים של סופני (כנרת), ודרום זה ים של טבריה, וביהושע (י"ט) מבואר בנחלת נפתלי רקת, ואמרו (במגלה ו') רקת זו טבריה, ומבואר שם שגבול נפתלי הולך בפאת הדרומי ממערב כלפי מזרח, וחזר הגבול ממזרח כלפי מערב בפאת הצפוני שהוא לדרומה של זבולון, ומערבה של נפתלי למזרחה של אשר, ולנפתלי היה כל הירדן כולה, ולכן קרא את ארצו אילה שלוחה, שהיה מתפשט ומתרחב מאד, ויראה כי מה שאמרו כאן במדרש מארץ נפתלי שכולה בית השלחין, אין פירש כבית השלחין דעלמא שצריכים להשקותה, כי גם גנות המשלחין פירות בכל שנה נקראו בית השלחין, כב"ב (ס"ח) מאי שלחין גינונייתא שנא' שלחיך פרדס רימונים, ולזה אמר כאן במדרש, למה הוא קורא גנוסר גני שרים, ר"ל גנות ראויות לשרים לחשיבותם. כנ"ל פירושא דהך קרא לדעת בעלי המדרש. וראיתי למבאר אחד שמפרש אילה מן כאלה וכאלון (אייכע), ואינו נראה כי זה מין אילן שאינו עושה פירות משובחים כ"כ:
אביר יעקב. פי' לשון עוצם וחוזק כמו אביר הרועים (ש"א כ"א), הראשון ממשקל הקל, והשני ממשקל הכבד; והרש"פ כ' מלת אביר כאן בחטף פת"ח הוא ענין ברירה. וטעמו המבורר והמובחר (דעס אויסערלעזענסטען), והנפרד ג"כ אביר בחטף ע"מ גביר, או אביר בקמ"ץ ע"מ נזיר, או אבור ע"מ בחור שבסמיכות ג"כ בחיר ה' ואינו כן שם אביר בפת"ח כמו אבירי בשן אבירי לב וכדומה, כי אלה מלשון אבר והמכוון באלה בעלי איברים (בעגלידערט, ראָבוסטע) דהיינו בעלי כח מרובה:
משם רעה להרד"ק מלת משם יורה על הזמן כמו מאז, וכ"כ הראב"ע בשם ר"י גאות, והשיב עליו בפ' עקב כי כזה לא מצאנוהו בלשון המקרא, והרש"ד פירש מלת משם מוסב על המקום שסבל בו צרותיו והוא הבור ששמוהו בו, והמכוון בזה מבית האסורים יצא למלוך, וגם זה דחוק להסב מלת משם על מקום שאין זכר לו במקום זה, ונ"ל מלת משם הוא מענין שממה, וסעד לדברי מהראב"ע שאמר (בס' השם סוף שער א') וז"ל כי שמה ושממה מגזרת שָם, והטעם כי לא נשאר מהיישוב רק השם ואמר שם המפרש מלת שממה יתכן היותו מחובר משתי מלות שם-מה, והכוונה שלא ימצא בה ישוב ולא דבר זולתי השָם לבד והוא מקום ריקות מכל דבר, ע"כ. ובזה יאורו לנו כמה מקראות שהם דחוקים לפירוש המפרשים כמו (יחזקאל ל"ט) אתן לגוג מקום-שם קבר, שהיא הפוך לדעת המפרשים, שהיה ראוי לומר אתן לגוג שם מקום קבר, ואם מלת שם מענין שממה, לשון המקרא ישר, וטעמו מקום שהוא שמם יתיחד לגוג להקבר שם, וכמו שמבאר אח"כ גי העוברים וחוסמת היא את העוברים, שמרוב פגרים שיפלו שם יחדלו את העוברים מעבור שם, במקום השמם יקברוהו ואת המונו ולא יבואו לקבורה במקום יישוב בני אדם ויורה על אמתת פירוש זה כי מלת מקום-שם מסומנים במקף (מקום-שם, וויסטע שטעללע), וכן על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו, גם בזה מלת שם דחוק והוא למותר, כי מה היה חסר אם אמר. על נהרות בבל ישבנו, בלא מלת שם, גם מה בא לרבות במה שאמר אחריו גם בכינו ואם מלת שם מענין שממה יהיה ענינו כמו ואני יושב משומם (עזרא ט'), וטעמו על נהרות בבל ישבנו משוממים גם בכינו, ומזה הענין מלת משם שאמר כאן, והוא מוסב על מה שאמר בענין, וימררוהו ורבו וישטמוהו, שעל ידי זה היה יוסף משוקע בצער ושממון, עז"א כאן, וימררוהו ורבו וישטמוהו וגו' מידי אביר יעקב משם רועה כלומר מידי הקב"ה נעשה לרועה משממותו וצערו (פאָן דער בעטריבניס איין הירט, שטאממפאטער ישראל'ס), ומלת משם משרת לשנים משם רועה, משם אבן ישראל, כי משממותו וצערו נעשה רועה, לכלכל כל אנשי הארץ בחכמתו גם נעשה אבן ישראל, כי היה להם כאבן פנה שבקרן זוית החומה שהוא מעמיד שתי כותלי החומה, כן הוא העמיד את כל משפחתו ובית אביו: ואונקלס הסב מלת משם על אביר יעקב, דתרגם משם רועה דבמימריה, וכן כתב הראב"ע, משם רמז אביר יעקב שהוא השם, וכ"ד רש"י כמ"ש הרא"ם, אמנם מלת השם דחוק והיה יותר ראוי מלת ממנו. לכן נ"ל, לפי המבואר (וישב ל"ט כ') בויהי שם בבית הסהר, דמלת שמים יסודו העיקרי שם, ועיקר הוראתו גבוה מעלה, ע"ש. לפי"ז שפיר יכנו המקראות אותו ית' שמים, כמו שתו בשמים פיהם, וכן במקומות רבות, מובאים (ויצא כ"ח י"ז) וזה שער השמים ע"ש. וזה בעצמו מובנו במלת שם שהוא היחיד ממלת שמים, כי הוא ית' הגבוה על כל גבוהים לבלי תכלית (אללערהאבענסטע, אללערהאֶכסטע) וטעם ומשם רועה, מן העליון שבעליונים זכה להיות רועה לכלכל את אביו ואת אחיו בפרט ואת המדינה בכלל, וזכה להיות אבן ישראל:
יאכל עד, יחלק שלל. הביזה והשלל נקרא עד מענין העברה, והסרה כמו עד ירח (איוב כ"ה) מעדה בגד (משלי כ"ה) כלומר יסיר אור הירח, מסיר בגדו, והביזה והשלל יסור מבעליו ויבוא לשולליו. ועש"ז נקרא הביזה גם כן בשם שלל, והוא גם כן ענין הסרה כמו ונשל הברזל, מוליך יועצים שולל, למחוסר דעת, וענין שלילה שהוסר ונשלל מבעליו, וזה שתרגם אונקלס כל לשון שלל עדאה, שהוא ענין הסרה. כי תרגום לא יסורו לא יעידון, וז"ש במדרש בקרבנות הכתוב מדבר. בבקר יאכל עד את הכבש האחד תעשה בבקר, ולערב יחלק שלל, את השני תעשה בין הערבים, וכת"א. ומכונים הקרבנות בשם עד ושלל, לפי שתכליתם היא הכפרה, שעיקר המכוון בלשון כפרה, קנוח העון והסרתו כמ"ש באחרי, ותרגום לא תוכלי כפרה (ישעיה מ"ז) לאעדיותא:
אשר כברכתו. כמו ברכתו שנתקיימה בו, אלו אמר איש כברכתו היה פי' ברכה מיוחדת לכל איש, כמו איש כלשונו כל אחד לשון מיוחד, אבל אשר כברכתו משמעו אשר היא ממש בהטובה הבאה לו בעתיד (רל"ש):
יצחק ואת רבקה. ואע"ג דאסור לבן לקרוא את אבותיו בשמם בין בחייהם בין לאחר מותם (בקדושין ד' למ"ד), זה אינו רק כשמזכיר שמם לבד אבל כשאומר אביו מותר כמו אבא חלפתא, אבא יוחי, לזוסטאי אבא, ינאי אבא, (כמש"כ הגר"א ביו"ד סי' רמ"ב סקל"ד). ואחרי שאמר תחלה קברו אותי אל אבותי, לכן מותר לו להזכיר שמם. אמנם מה שאמר יוסף אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב (לקמן נ' כ"ד) וכן יצחק אמר (לעיל כ"ה ד') ויתן לך את ברכת אברהם צריך ביאור. וקרוב לומר דשאני שמות שלשת האבות מכל שמות בני אדם, כי כל שאר השמות אינם רק מקריים לפי מה שיזדמן בפי האבות לקרות שם בניהם, וכל עוד שלא ישתדל הבן להכין נפשו אל אחת מן המעלות האמתיות לקנות לו אחת מן השמות התוארים המשובחים להקרא חכם או נבון צדיק או עניו וכדומה, פחיתות גדולה הוא לו אם ישאר כל ימיו בשם תולדתו לבד, ולזה הקורא את אביו בשם תולדתו יורה בו פחיתת מעלה והעדר כבודו, אבל שם שלשת האבות אברהם יצחק יעקב הם שמות אשר פי השם נקבם להקרא כן, וכי יש לך חשיבות גדולה מזו אשר טרם נוצרו בבטן וקודם הולדם היתה עין ה' עליהם להודיעם בשם, אשר יורה בלי ספק על יתרון מעלות נפשותיהם, ולזה כבוד גדול הוא להם אם יקראום זרעם אחריהם בשם הנכבד אשר מפי השם יצא לקרותם בו. דוגמא לזה דביומא ל"ח אמרי' דלא מסקינן בשמייהו דרשיעי, וכתב הריטב"א ומ"מ מסקינן בשמי' דישמעאל כיון שהקב"ה קראו באותו השם:
